הפסיכולוג גורדון נויפלד בספרו ‘איחזו את ילדיכם’ , מסביר נקודה חשובה שיכולה לחסוך ויכוחים רבים בבית. הוא קורה לזה- ‘לאסוף את הילד’:  כשילדכם עסוק במשהו-צופה בטלוויזיה, משחק לבד או עם חבר, חוזר מהגן או מבית הספר, מהחוג…הוא מגיע למפגש אתנו כשהוא עם עצמו, עסוק בעולמו . הוא חושב על מה שעשה, אולי מדמיין דברים, אולי ממציא בראשו המצאות, אולי נזכר ומעבד אירועים שקרו לו היום….הנקודה היא שהוא עם עצמו ולא אתנו. דבר ראשון עלינו “לחבר” ביננו שוב.\n\nההורה פונה אל הילד ומבקש ממנו משהו. דורש ממנו שיפסיק לצפות בטלוויזיה, שילך להתרחץ, שיספר לו מה היה בבית ספר…והוא כאילו מתעלם, לא משתף פעולה. אז לא, זה לא תמיד בכוונה. ילדכם פשוט לא ממש אתכם ויש צורך להחזיר את הקשר בינכם לפני שנהנה משיתוף הפעולה הרצוי. במקום שנכריח אותו בצעקה לעזוב את מה שמעסיק אותו ולעשות מה שביקשנו- נבחר להצטרף אליו למקום בו הוא נמצא, למה שמעסיק את מחשבותיו ולייצר שוב את החיבור הזה ביננו .משם נוכל להוביל אותו למקום אליו רצינו להגיע.\n\nאז על מה מדובר בפועל?  לדוגמה- ילדתך (או ילדך) משחקת בבובה ואת מעוניינת שהיא תסיים את המשחק ותבוא עכשיו לאכול את ארוחת הערב: שבי לרגע לידה, הביטי בעיניה ואמרי משהו שקשור בעולם המשחק בו היא נמצאת- “ואוו לבובה הזו יש שמלה יפיפייה….שמתי לב שאת אוהבת לסרק אותה….איך קראת לבובה שלך….” וכדומה. תבחינו מיד שהילדה מביטה בכם ומתחברת אליכם ברגע- כי צללתם לעולם בו היא נמצאת. אספתם אותה מהמקום בו הייתה וחיברתם בינכם שוב.\n\nלאחר שהיא מגיבה למה שאמרתם, תוכלו להוביל אותה בדרך: ” תוכלי לשחק עם הבובה שוב בהמשך….איזה כיף של משחק שיחקת, עכשיו הגיע זמן לארוחת הערב, כבר מאוחר…”.\n\nלא, אין עירבון שהילדה מיד תניח את הבובה ותבוא לאכול, ייתכן שעדיין יקשה עליה לסיים את המשחק כשהיא לא מרגישה שהיא מיצתה, אך ההצטרפות לעולמה מעלה את הסיכוי לשיתוף הפעולה שלה, לקשב שלה וכל זאת ללא הרמת קול או כעס על כך שהילדה לא מגיבה אליי כמצופה.\n\nדבר כל כך קטן- מסוגל לשפר אווירה בצורה ניכרת, להנעים את הבקשות שלנו מילדינו ולהקטין קונפליקטים.\n\nנסו את זה- כתבו לי איך היה.